לינוי בר גפן לא מתרגשת ממחאת העקבים

אנחנו מתקרבות אל היום שבו עקבי סטילטו יהיו אחד ממאפייני המראה של נשים מבוגרות בלבד, כמו שיער קצוץ בגון חציל או גרבי ירך חצי שקופות. מי שתתמרמר על המגמה להצמיד סניקרס לשמלות ערב ותזעף ש"לקארי בראדשו זה לא היה קורה", תקבל תזכורת ש"סקס והעיר הגדולה" ירדה מהמסך לפני כל כך הרבה שנים, עד שאין עדות חותכת יותר לזקנתך מאשר להמשיך לראות בה מצפן אופנתי.

מגזינים מודפסים ואינטרנטיים ברחבי העולם מספידים את העקבים הגבוהים והדקים בביטחון גדול, כאילו לא חווינו כבר רקוויאמים לפלטפורמות ולחולצות הבטן רק כדי לראות אותן חוזרות לחיים במהלך מפואר יותר מתחייתו של ג'ון סנואו ב"משחקי הכס". "לא, לא, המוות הפעם סופי בהחלט", הם נשבעים, "ויש לנו את כל האינדיקציות לכך". ב"אינדיקציות" הם מתכוונים לוויקטוריה בקהאם, מנהיגת מסמרי העקבים, שהודיעה כבר לפני כמה חודשים שהיא הושמדה אורתופדית, והתייצבה בפברואר לתצוגה עם סניקרס צבעוניות. תוסיפו לזה עלייה של 24 אחוז במכירות הנעליים השטוחות בארצות הברית מאז דצמבר, ג'וליה רוברטס מסתובבת יחפה על השטיח האדום בקאן ואת העובדה שהאינסטגרם מפוצץ בסלבס בסוליות גומי ושרוכים, ומה קיבלתן? משבר גדול ללובוטן.

ולמה הוחלט להרוג את עקבי הסטילטו? המאמרים המנתחים את התופעה מייחסים את זה בעיקר למודעות הגדלה לבריאות ולהבנה הבלתי ניתנת עוד להכחשה שהסטילטו קרע לנו את הגב וריסק לנו את כפות הרגליים. אני בספק. על המסלולים עדיין מסתובבות נערות בתת משקל שלא הושג במדיטציה ומחשבות מאושרות, נשים עדיין מוכנות להסתכן בהזרקות רעלנים לפנים והשתלות בלוני סיליקון לציצים ומי שעוברת החלקת שיער תנשום בכיף אדים רעילים – העיקר שהראש ייראה מאורגן. בריאות אף פעם לא הכתיבה אופנה, היא רק הייתה עוד אמצעי לשיווק סוג מסוים של אופנה. מה גם שרופאים כבר מזהירים שגם נעליים שטוחות מסוגים רבים יכולות לגרום להתפתחות של "עקבי דורבן" וכאבי שוקיים.

אבל עזבו את הסיבות למגמה הזו. עכשיו המחלוקת בין הפובליציסטיות היא על השאלה אם זו מגמה מבורכת. על פניו, היינו אמורות לשמוע צהלות פמיניסטיות מקיר לקיר. הרי העקבים היו עמודי הקלון של האג'נדה מהיום שבו נולדה. הובהר לנו שתכליתם לצמצם את יכולת התנועה של האישה ולהעלות את הישבן שלה לזווית ולגובה פתייניים. אז הנה, דינג דונג, המכשפה מתה – איפה אנחת הרווחה? לא כל כך מהר. כי טורי דעה נזעמים טוענים שאם המשמעות של פמיניזם היא היכולת לבחור בחופשיות מכל ההיצע הקיים בלי לספוג דיכוי – למה כוהנות אופנה עושות מעין שיימינג למי שבוחרת לדבוק בסטילטו שלה? האם נעילת סניקרס לא הפכה לציווי אופנתי רודני לא פחות? למרות שזה נשמע כמו ויכוח חמוץ ומעייף, יש בו משהו. כן, כנראה שהסיבה לירידה מהעקבים לא תמימה לגמרי ונובעת משילוב של הבנה זריזה של יצרנים שעייפנו מחד גיסא, וחוש טוב לתרגם את זה לעוד כסף מאידך גיסא. מה חדש.

אבל יש לי תחושה שמי שחצתה את שנות ה־20 שלה לא תמהר לזרוק את העקבים הדקיקים לפח. גם מתוך תחושת בטן מלומדת שבעוד שנתיים מעכשיו היא עלולה למצוא את עצמה תחת ציווי רטרו להשיב אותם לארון, וגם כי נעילת סניקרס בשעות החשיכה עלולה לתייג אותך בגיל 40 בתואר הנורא מכל: "מתאמצת". זה דבר אחד כשהלן מירן לובשת שמלת ערב ופלדיום ודבר אחר לגמרי כשפנסיונרית מרמת גן עושה את זה. אנחנו נצא לקוקטיילים עטויות מלמלה ונועלות ואנס סמי־אורתופדיות רק כדי להתקל בסלון במבטה המצמית של המתבגרת ובגלגולי העיניים של סטודנטיות ברחוב, בבחינת "גברת, יש מצב שסימנת בטעות וי ברובריקת 24־18?!".

אתן עוד תראו, ליידיז, המנוולות האלה יצמידו אותנו עד יומנו האחרון למנולו בלאניק. מקסימום הן יפרגנו לשרירים הכואבים שלנו קצת כבוד ויקומו באוטובוס.

ויש מי שדווקא חושב אחרת