לינוי בר גפן מתריעה: איך תדעי שהפכת לאימא שלך?

 

את מנשקת לו את הברך שנחבלה ומבטיחה שזה יעביר את הכאב. אם הוא ממשיך להתלונן תזכירי לו שהוא כבר אבא לילד שמגיב הרבה יותר טוב ממנו לנפילות.  את מסדרת ארון ומתלבטת אם לזרוק את המכנסיים הישנים האלה, אבל חיית מספיק כדי לדעת שבעוד פחות מעשור הם יחזרו להיות להיט היסטרי, אז את מאפסנת אותם במדף הגבוה לצד מכנסי ה"יום אחד אני אחזור למידה הזו".

לא, זה עושה לי צרבת.

את מסכימה לשמוע דיבורים ברדיו ולא רק מוזיקה. אולי אפילו נלך יותר אחורה: יש לך רדיו לא רק באוטו.

מכנסי ג'ינס מפסיקים להיות פתרון הלבוש הראשון. אבל כשהם כן, הם בגזרה גבוהה ולא כי זה אופנתי, אלא כי זה דוחס. את אלה שבגזרה נמוכה אפילו לא טרחת להעלות מדף, הם הועברו לפיליפיניות כחושות.

"אז מה אם לכולם יש?!? ואם כולם יקפצו מהגג?!". מילא שאת אומרת את זה לטף, הבעיה היא שכרגע אמרת את זה לחיילת.

מי לעזאזל מתקשר אליי בעשר בערב?

"דודה" הוא לא הכינוי הכי מעליב שאת יכולה לקבל, כי בעיני עצמך את הדודה הכי מגניבה בעולם. אגב, אמרת מגניבה? את האימא של הדודה.

יש לך יותר משלושה סוגי פלסטרים ויותר משני סוגי תחבושות. לא היגייניות.   מההיגייניות יש לך סוג אחד בלבד שאת נאמנה לו כבר 15 שנה.

אלבום הנעורים שלך מלא בצילומייך קודרת וקשוחה, אבל את מתעצבנת מכל תמונה שהילדים לא מחייכים בה.

את שוקלת להירשם לחוגים או סדנאות שמרוחקים יותר מחמש דקות מהבית.

אחד מהם כרוך באמנות. ציונייך בשיעורי ציור ומלאכה ביסודי לא חצו את ה־70, אבל שמעת לאחרונה על קשישה שהפכה לאמנית בגיל 75 אז השמים הם הגבול, אה?

את לא יוצאת מהבית בשיער רטוב.

פתחת את היום עם בננה. היא נאכלה אחרי שהילדים כבר יצאו מהבית. למעשה, הסתרת אותה מהם כדי שתישאר לך.

את מכירה לפחות חצי מהערכים שרשומים בבדיקות דם.

את עושה בדיקות דם ולא כי חייבו אותך.

את מדברת לאט יותר ובקול רם יותר לא רק לקשישים ותינוקות. ככה בכללי.

כשאת מסתכלת על ברמן חתיך את בכלל לא בעניין שלו, אלא בעיקר מהרהרת אם ככה הבן שלך ייראה בעוד כמה שנים.

ואיך תוכלי למנוע ממנו להיות ברמן.

או לצאת לבר. שיישאר בבית, קיבינימט, מה רע פה.

את יודעת יותר משלושה מתכונים לאותן קציצות ואת כולם "שדרגת", שזה במילים אחרות: חסרים לך חלק מהמרכיבים למתכון המקורי ונשארו קצת שאריות במקרר, אז יאללה – יהיה פה גזר במקום קישוא.

כל הנערות יפות בעינייך.

כל הנערים הם בהמות בעינייך, אבל בגיל 20 ככה הם יחזרו להיות בני אדם.

תחלישו, נקרעות לי האוזניים.

תגבירו, אני לא שומעת.

אויש, פשוט תשתקו קצת (לפעמים את גם קצת אבא שלך).

את בוועד כלשהו. של הכיתה, של השכונה, של מקום העבודה – לא משנה, העיקר שזה יהיה כרוך בליצור טבלאות.

מתחשק לך לחבק את מי שהגה את הסלוגן "את הכי יפה כשנוח לך", כי למדת להעריך מקרב לב וקוגניציה מודחקת כל שקר מוצלח.

אימא שלך כבר לא כועסת שפִלחת לה משהו מהארון, להפך, היא מציעה לך את החולצה החדשה שהיא קנתה בדיוק איפה שאת מבצעת את עיקר רכישותייך. אגב, זו החולצה ששקלת לקנות ובחרת שלא "כי זה לנערות".

אולי שיער אדום בכל זאת יחמיא לי לעור הפנים?