נו לוגו

קשה לומר ששיקול הדעת שלי היה במיטבו כשראיתי את שמלת הווינטג' ההיא בחנות הקטנה בלונדון לפני שלוש שנים. היא הייתה עשויה מתחרה עבודת יד, שרדה משנות ה־20 של המאה הקודמת במצב נהדר ונראתה כמו הלבוש הנכון למסיבת קוקטייל ייצוגית במיוחד. פתחתי בשיחה עם המוכרת בחנות, מגלגלת במבטא בריטי מזויף מילות הערכה והתפעלות מיצירת האמנות. האמנתי לחלוטין להעמדת הפנים של עצמי, אישה שרגע לפני כן גילחה מדפים ב־H&M ולפתע הפכה לפאשניסטה מעודנת. כמובן שהתעלמתי מכמה עניינים זניחים, כמו העובדה שכדי להידחס לבגד הייתי צריכה לשבור שתי צלעות, שמעולם לא הוזמנתי למסיבת קוקטייל, ושכל מי שמכיר אותי יודע שהווינטג'ית המיוחסת תשרוד עליי דקות לפני שתקבל כתם של נוטלה.

הבעיה המרכזית, שממנה כבר התקשיתי להתעלם, הייתה שהיא עלתה הון עתק. לא נעים לי אפילו לומר כמה. בואו רק נגיד שתווית המחיר הפיקה צליל של “ווש!" כשטסה מעל השכר החודשי הממוצע במשק. אבל החנות הקסומה, העובדה שכמה ימים קודם התגרשתי והמוטו של אמי, שלפיו כל אישה צריכה לפחות שמלה אחת בארון שעלתה כמו חצי משכורת (במקרה הזה משכורת של טייקון) – כל אלה עשו בי מה שכל פרסומאי תמיד חולם לעשות: לקחו רגש ותרגמו אותו לרכש.

מובן שקניתי אותה.

ייתכן שכל אישה צריכה שמלה אחת ששפכו עליה חצי משכורת, אבל כדאי שזו תהיה אחת שהיא גם תלבש מדי פעם – מה שלא ממש קרה פה. השמלה מונחת בארון שלי כגלעד להחלטות הרכישה הגרועות שביצעתי בחיי. מצבה מטקסטיל לטמטום רגעי.

חדלתי מאז להעמיד פנים שיש לי איזושהי הבנה אופנתית, אבל בסתר לבי קיוויתי שיבוא יום ואהיה מהנשים האלגנטיות האלה, שיש להן בארון רק כמה בגדים אלמנטריים אבל תפורים היטב של בית אופנה אולטרה נחשב, במקום הדרעק באסטות שגודש את שלי. לפני כמה ימים, במסגרת כתבה על שוק האופנה הישראלי לתוכנית “עושות חשבון", נכנסנו נטע אחיטוב ואני למחסנים ולמשרדים של וואן אייטם – אחת משלל חנויות האופנה האינטרנטיות שצצו בשנים האחרונות. המדפים מלאים בבגדים שישרדו עונה ומחירם מגיע עד מאה שקלים, בדרך כלל הרבה פחות. משהו שהדמות האנינה המתחבאת בתוכי אמורה להתפלץ ממנו. אבל כשהתחלנו לראיין את רוני כהן, המפיקה לשעבר שהקימה את האתר, היא הצליחה בכמה משפטים לגרום לי להבין שההחלטה לרכוש את השמלה ההיא לפני שלוש שנים הייתה אפילו מטומטמת יותר משחשבתי.

“לתת חשיבות לאופנה זו השטחיות האמיתית", היא אמרה, “זה בסך הכל בגד. משהו שאמור להיות כיף וקל ופשוט. מי שמוכר ביוקר מנצל את זה שאת מפחדת להיות שטחית ולכן משכנעת את עצמך שאם שילמת הרבה – קנית יצירה".

לשמחתי הרבה התפיסה הזו הולכת ותופסת תאוצה. מגמת הנו ברנד (ללא מיתוג) מזכירה לנו שבגדים הם לא אמנות אלא אומנות. אף על פי שאת רוצה להיראות טוב, אין שום סיבה בעולם לתת לארנק שלך להישרף במקדשי הקניון. בגדי המעצבים היוקרתיים הופכים לאט לאט ללא קוליים, משהו שנשות אוליגרכים וכדורגלנים יהיו האחרונות לתמוך בו. שלא תבינו אותי לא נכון, יש כאן כמה מעצבי ומעצבות אופנה נפלאים שברור לי מדוע הם לא יכולים להתחרות במחירים של זארה ואורבניקה, אבל יש כאן גם ניצול פסיכי. כך, למשל, רכשנו במהלך התחקיר שמלה ממעצבת ישראלית ידועה ב־550 ש"ח ובמקביל את אותה השמלה בדיוק באינטרנט בשבעה דולרים. סליחה, לא בדיוק אותה שמלה – המעצבת הוסיפה בטנה ששווייה כ־20 ש"ח במקרה המופרז. רכשנו ברשת עוד כמה בגדים, זהים כמעט לחלוטין לאלה שמוכרות רשתות האופנה הגדולות, לקחנו אותם למומחי טקסטיל, הם נבחנו ונבדקו תחת מיקרוסקופ, והמסקנה בנוגע לרובם הייתה דומה: איכותם לא נפלה מאלה של הרשתות, אבל ההפרש במחיר היה יותר ממאה אחוז.

אני חושבת על הילדה שהייתי, זו שגדלה בשכונה צפונית עם ילדים שלבשו מותגי יוקרה והתפדחה שיש לה כסף רק לחיקויים זולים. כמה קל יכול היה להיות אז אם הנו ברנד היה הטרנד. אולי עדיין היינו נראים כמו שיבוטים האחד של השני, אבל לפחות זה היה עולה כמו דמי כיס שבועיים ולא כמו שכר לימוד של שנה אקדמית.

בארון הנעליים שלי מסתתרים סנדלי גומי מתוקים שקניתי בשנה שעברה באיביי ב־11 דולר. כמה שבועות אחרי הרכישה, ראיתי את אותו הזוג בדיוק באחת מרשתות הנעליים ב־260 ש"ח. נראה לי שהקיץ אנעל אותם עם השמלה המטופשת ההיא. הגיע הזמן שהם יכירו כבר אחד את השני – החלטת הרכישה הגרועה ביותר והחלטת הרכישה הכי משתלמת שעשיתי.