ראיון ראשון עם סרבנית הגיוס תאיר קמינר

ביום ראשון לפני כחודש נכנסה תאיר קמינר בת ה־19 לכלא 6 הצבאי בפעם הרביעית ברציפות. היא כבר ריצתה 75 יום בכלא שבעתלית והשופט הצבאי שלח אותה ל־20 יום נוספים בפנים. בין סשן לסשן בכלא, קמינר יוצאת הביתה לסוף שבוע, ובראשון בבוקר שאחריו היא מתייצבת מחדש בבקו"ם, מכריזה שהיא מסרבת להתגייס לצה"ל, נשפטת ונשלחת שוב לכלא 6. "אין לי מושג כמה ימים בפנים אקבל בכל פעם", היא מספרת, "והאמת שזה לא ממש משנה כי אין הבדל גדול בין 20 או 30 יום בכלא. מה שעושה את ההבדל זה הזמן בבית, אם אני מגיעה הביתה בשישי בבוקר או בצהריים נגיד. הארוחות המשפחתיות בשישי בערב, לפגוש את החברים מהצופים, זה מה שאני הכי מחכה לו".

במשפט הצבאי הרביעי שלה קרה משהו שלא קרה קודם לכן. אחרי שהשופט גזר עליה 20 יום נוספים בכלא, קמינר לא נשלחה מיד לעתלית, כמו שקרה אחרי שלושת המשפטים הקודמים שנערכו לה, והנייד שלה לא נלקח ממנה מיד. במקום זאת, ביקשו ממנה לחכות כשעה בבקו"ם, עם הסלולרי. ומה עושה בחורה בת 19 כשנותנים לה שעה עם הטלפון שלה, רגע לפני שהיא נפרדת ממנו ל־20 יום? מעלה סטטוס לפייסבוק כמובן.

"השופט הרגיש צורך להטיף לי קצת לפני ש'אילצתי' אותו לשפוט אותי ל־20 ימי מחבוש", היא כתבה על הקיר שלה: "אז אין קשר בין פוליטיקה למצפון. לעולם לא ישחררו אותי מהצבא. אני לבדי במאבק ולאף אחד לא אכפת. כאזרחית בדמוקרטיה הקול שלי בא לידי ביטוי רק פעם בארבע שנים בבחירות ולא מעבר. ואין דגל שחור בפקודה לשתף פעולה עם הטירוף במדינה הזו. אבל הוא לא שכנע אותי אז אני שוב כאן".

"הרקע המשפחתי שלי דחף אותי לשאול שאלות, לאו דוקא כי מישהו במשפחה אמר לי 'את צריכה לחשוב אם את רוצה להתגייס או לא', אלא כי זאת הייתה הוויה בבית, הוויה של שאילת שאלות". תאיר קמינר | צילום: איליה מלניקוב

קמינר וצה"ל מנהלים מלחמת התשה שבסופה מישהו יישבר: או שהיא תסכים לרדת מהעץ של הסרבנות ותלך לקב"ן או לחלופין תכריז על עצמה דתייה וככה תשחרר מהצבא, או שצה"ל יישבר ויסכים לשחרר אותה בגלל סרבנותה. הסרבנים הקודמים שניהלו את הקרב הזה הצליחו אמנם לשבור את צה"ל, אבל זה לקח להם זמן רב. אוריאל פררה ישב בכלא 178 יום עד שצה"ל שחרר אותו, נתן בלנק התייבש בקלבוש 178 יום, ומתן קמינר, בן דודה של תאיר, ישב שנתיים בכלא בתחילת שנות ה־2000 עד ששוחרר מצה"ל סופית.

אחד הדברים שמשפיעים על משך הזמן שייקח לצה"ל להישבר ולשחרר את קמינר הוא ההד התקשורתי שיש לפרשה הזו. כל עוד תאיר תככב בתקשורת בארץ ובעולם, כולל למשל בכתבה הנרחבת הזו, לצבא תהיה מוטיבציה שלא להישבר. את הנקודה הזו שמעה משפחת קמינר מכמה וכמה אנשים שמכירים את האופן שבו צה"ל מתנהל, ועדיין תאיר בוחרת להמשיך להתראיין, לדבר ולהצטלם, ואפילו להסתלבט על השופט בפייסבוק שלה. "חשוב לי שאנשים ישמעו את הקול שלי", היא מסבירה, "ואני חושבת שהצבא משתמש בי כדי להראות לצעירים אחרים שמי שמדבר על הכיבוש משלם מחיר כבד. תראה, אני לא חושבת שהצבא מאמין שאני אישבר בסוף, אבל הם מקווים שאם ילחצו עליי אז אולי אלך לקב"ן ואוותר על ההכרה בי כסרבנית אידיאולוגית. אם היה לצבא יחצ"ן מוצלח – הוא היה אומר להם 'תנו לה פטור כבר, כי תראו איזה רעש היא עושה בינתיים והרבה צעירים שומעים על זה'. אני כל הזמן אומרת לעצמי שמתישהו ישחררו אותי, הרי לא אבלה את כל חיי בכלא". את המשפט האחרון היא אומרת בחיוך שלא ברור אם מאחוריו מסתתר ביטחון או דווקא פחד.

כרזה מקמפיין התמיכה | צילום באדיבות "מסרבות – רשת סרבנות פוליטית"

גלידה במכולת ברמאללה

קמינר, ילידת 1997, נולדה וגדלה במרכז תל אביב, למדה בתיכון עירוני א' והלכה לשבט דיזנגוף של תנועת הצופים. אחד הזיכרונות המעצבים שלה מבחינת היחס לצה"ל ולשאלת הגיוס הוא אירוע שהתרחש כשהייתה בת תשע. "אני זוכרת את עצמי יחד עם ההורים שלי בהפגנה באיזה כפר פלסטיני ליד רמאללה", היא מספרת. "חטפנו שם גז מדמיע מהחיילים וזה הימם אותי לראות את החיילים האלה, שלמדתי בבית הספר שהם מגנים עלינו, עושים דבר כזה. אני זוכרת איך רצתי עם ההורים להסתתר מהגז המדמיע ונכנסנו לאיזו חנות מכולת שם בכפר והמוכר נתן לי גלידה".

היא בתה של סיביל גולדפיינר, הבעלים והמייסדת של מותג האופנה "קום איל פו", הנחשבת לאחת מאושיות ענף האופנה הוותיקות בארץ. גולדפיינר זכורה בשל קמפיינים שנויים במחלקות שהתעקשו לחבר את המצב החברתי לעולם האופנה, וזכור במיוחד קטלוג הבגדים שצילמה לאורך חומת ההפרדה. קמפיינים אחרים עסקו בנושאים בוערים נוספים כמו שכר מינימום, גילנות (אייג'יזם), תרבות הצריכה ועוד. גולדפיינר, המאזינה לבתה בקשב רב לאורך הריאיון, מספרת בשיחה מאוחרת יותר שתאיר אכן גדלה בבית פוליטי מאוד ושהיא ובעלה, מיכה קמינר, הייטקיסט לשעבר, נהגו לקחת את בתם ללא מעט הפגנות בשטחים, שאת חלקן בילתה על כתפיו של אביה.

השמאלנות במשפחתה של תאיר לא נגמרת בהורים. סבתה דפנה קמינר היא ממקימות תנועת "נשים בשחור" המפגינה עשרות שנים נגד הכיבוש, דודהּ נועם קמינר ז"ל שירת בסיירת גולני ואחר כך סירב לשרת במילואים בלבנון וישב פעמיים בכלא, ומתן, בנו של נועם, ריצה כאמור שנתיים מאסר עם עוד ארבעה סרבנים לפני כעשר שנים.

הפגנת תמיכה בקמינר מול כלא שש | צילום באדיבות "מסרבות – רשת סרבנות פוליטית"

אפשר לומר שהמשפחה שלך ציפתה ממך להיות סרבנית?

"ממש לא, ועובדה שאחת משתי האחיות שלי הייתה בצבא ויש לי עוד בני דודים ששירתו בצבא. מה שכן, הרקע המשפחתי שלי דחף אותי לשאול שאלות, זה כן, ולאו דווקא כי מישהו במשפחה אמר לי 'את צריכה לחשוב אם את רוצה להתגייס או לא', אלא כי זו הייתה ההוויה בבית, הוויה של שאילת שאלות. מאז ומתמיד אני זוכרת שאמרתי לעצמי שאני לא יודעת אם אתגייס, והאמת שגם במהלך שנת השירות שעשיתי במסגרת הצופים לא ידעתי עדיין מה אחליט. לכן, בין השאר, עשיתי את שנת השירות כדי שיהיה לי עוד זמן לחשוב על זה. בשום שלב לא פסלתי לגמרי את אופציית הגיוס, ואני משערת שאם הייתי מתגייסת בסוף אז הייתי מבקשת תפקיד שקשור להדרכה או חינוך".

כשקמינר החליטה לסרב להתגייס ולהצהיר על כך, חבר אליה ארגון "מסרבות – רשת סרבנות פוליטית" שמלווה סרבני מצפון, תומך בהם ומייעץ להם, בין השאר באמצעות הפגנות תמיכה מחוץ לבקו"ם ולבתי הכלא הצבאיים השונים. בימים אלה מלווה הארגון סרבנית נוספת, טרנסג'נדרית בת 19 מחולון שצפויה להיכנס לכלא בקרוב לפרק זמן לא ידוע. בכל פעם שקמינר נכנסת לכלא מחדש הארגון מפיץ הודעות לעיתונות הכוללות את דבריה, המסבירים מדוע בחרה לא להתגייס. "בסירוב שלי אני בוחרת לייצג דרך של סולידריות ושל שלום", נכתב שם, "ואני מאמינה שהדרך הזאת תייצר לכולנו חיים בטוחים יותר. הצבא הוא מכשיר פוליטי, שמאפשר לממשלה להמשיך במדיניות של כיבוש של עם אחר, והמשימה המרכזית שלו כבר שנים ארוכות היא שליטה, לא הגנה. אני לא מוכנה לקחת בזה חלק".

תאיר קמינר בבקו"ם ביום גיוסה לצה"ל | צילום באדיבות "מסרבות – רשת סרבנות פוליטית"

את נגד עצם קיומו של צה"ל?

"אני לא קוראת לפירוק צה"ל ולא אומרת שבשום מצב לא הייתי מתגייסת. במציאות אחרת הייתי יכולה לשרת בצבא, והבחירה שלי לא להתגייס היא נטו מתוך ביקורת שלי על מדיניות הממשלה והמצב בשטחים, ולא ביקורת על עצם קיומו של צה"ל. מחנכים אותנו שלא צריך להיות קשר בין עמדה פוליטית לגיוס לצבא, כאילו הצבא הוא מעל הפוליטיקה, אבל להגיד שצה"ל הוא מעל הפוליטיקה זה מצחיק. הצבא מאפשר את מדיניות האין פתרון וזה עוד לפני שדיברנו בכלל על הכיבוש. יש שם מציאות יומיומית של אנשים שאינם אזרחים ואין להם זכויות. ולא רק הם מושפעים מהמצב. את שנת השירות שלי עשיתי בשדרות והגענו לשם בשבוע האחרון של צוק איתן. ראיתי שם ילדים שגדלו לתוך מציאות של קסאמים וכל כיסא שזז מרעיד להם את הלב מפחד. עם זאת, אני חושבת שהילדים בעזה גדלים במציאות יותר קשה, וגם הם בטח שונאים את כל היהודים. המחשבה על איזה נוער גדל בשני הצדדים בגלל הסכסוך הזה קשה מאוד. ועדיין, ההחלטה הכי חשובה שאני מרגישה שקיבלתי לא הייתה ההחלטה לא להתגייס, אלא ההחלטה לאפשר לעצמי לשאול אם אני רוצה להתגייס או לא. ברגע שאת מאפשרת לעצמך לפתוח את הנושא הזה לדיון אצלך בראש – קשה מאוד לבחור להתגייס בסוף".

הרבה אנשים שיקראו את ההסבר הזה ישאלו אותך מה היה קורה אם כולם היו אומרים את זה. מי היה משרת בצה"ל?

"אם כולם, או רבים, היו מסרבים ללכת לצבא בגלל ההתנגדות לכיבוש והשליטה על עם אחר – זה כנראה היה גורם לממשלה לשנות את המדיניות שלה, שזה מצוין. אם היה נשמע קול גדול וחזק יותר בציבור לצאת מהשטחים, זה היה משפיע".

הבחירות לפני שנה הראו שהקול הזה חלש וקטן יחסית לקול שתומך בהמשך הכיבוש.

"בוא נשאל את זה אחרת: מה היה קורה אם גם כל הפלסטינים היו משתתפים בבחירות? אסור לשכוח שלקורבנות של הכיבוש אין קול בכלל. אני לא בעד מדינה לאומית אבל אנחנו קוראים לעצמנו דמוקרטיה כשבפועל יש פה מיליוני אנשים שסובלים מהמצב הנתון ואין להם שום יכולת דמוקרטית לשנות אותו".

"אני חוששת לפעמים שהיא נכנסה למשהו שגדול עליה. הרי הגיוני להישבר בסביבה מלחיצה כמו הכלא. אחרי המשפט האחרון, כתבתי לה שהיא לא צריכה להיות גיבורה כל הזמן".סיביל גולדפיינר | צילום: איליה מלניקוב

בנות מטפסות על הקירות

בכלא יש שישה תאים ובכל תא חמש מיטות קומותיים, 60 אסירות בסך הכל. את רוב הזמן הן מעבירות בבטלה בתאים, חוץ מארבע ספירות במהלך היום וארוחות כמובן.

אחד החוקים שהכי משפיעים על חיי היומיום בכלא צבאי הוא האיסור המוחלט לגעת זו בזו. אם מישהי נשברת ובוכה – אסור לחבק אותה, ומצד שני אם מישהי רוצה להכות מישהי אחרת – גם זה אסור.

פעם אחת לא היו אלה המפקדים שמנעו ממנה מגע אלא תחושת הלם ובהלה. זה קרה כשהוצבה לשמור על אסירה אחרת שהושמה בבידוד מחשש שתפגע בעצמה. לפתע שברה אותה אסירה את מראת התא והתחילה לחתוך לעצמה את הידיים. קמינר ראתה אותה מדממת ומיהרה להזעיק את המפקדים.

בכל תא יש שירותים ומקלחת שמאפשרים פרטיות. אין בתאים מכשירים חשמליים וכל אסירה מקבלת פעם ביום אפשרות להשתמש בטלפון במשך שבע דקות. את הזמן מעבירה קמינר בקריאת ספרים ובשיחות עם אסירות אחרות. לפני כמה שבועות התקשרה לאמה סיביל כשזו בדיוק הייתה בהפגנת תמיכה בתאיר שנערכה בשדרות בן ציון בתל אביב. סיביל שמה אותה על ספיקר ותאיר הודתה לכל המפגינים. "יש משהו נחמד בהתנתקות הזו שהכלא כופה עלייך", היא מודה, "יש בזה אפילו כמה אלמנטים של חופש. יש בכלא לא מעט בנות שמטפסות על הקירות מרוב שהן משתגעות, אבל אני יחסית בסדר. יש לי ימים קשים, הרגע הכי קשה היה שיחה נחמדה שהייתה לי עם חברה בתא שגלשה לפוליטיקה, כשלפתע היא ועוד אחת אמרו, בשיא הטבעיות, שהן רוצות שתהיה שואה לערבים. פשוט ככה, הן הציעו את זה כפתרון לגיטימי לסכסוך, לא בקטע מתלהם".

"בכלא לא מעט בנות מטפסות על הקירות מרוב שהן משתגעות, אבל אני בסדר. יש לי ימים קשים. הרגע הכי קשה היה שיחה בתא שגלשה לפוליטיקה, כשלפתע שתי חברות לתא אמרו, בשיא הטבעיות, שהן רוצות שתהיה שואה לערבים". תאיר קמינר | צילום: איליה מלניקוב

יש לך הרבה ויכוחים פוליטיים בכלא? נתקלת בעוינות מצד אסירות?

"הסרבנות שלי עולה המון בשיחות, כן. כל מי שמגיעה חדשה לכלא שואלת למה אני בפנים ובערך שלוש פעמים ביום אני מסבירה למישהי למה אני מסרבת. למרות שרוב הבנות בכלא לא רוצות להיות בצבא ומנסות לשכנע אותי גם לא לעשות שירות לאומי אם ישחררו אותי מהצבא, עדיין קשה להן לשמוע למה אני לא מוכנה להתגייס. יש אסירות שמזהות אותי מיד כשהן מגיעות לכלא, לפני שמתחילה שיחה, כי הצל כתב עליי פוסט בזמנו והן מזהות אותי משם".

איך המפקדים מתייחסים אלייך? מתנכלים לך כי בזכות הסרבנות נהיית סלב?

"המפקדות, והן ממש נחמדות אליי ודואגות לי באופן אישי. הן אפילו מוודאות שאני מקבלת את האוכל הטבעוני שלי מדי יום ובודקות כל הזמן שאף אחת לא מציקה לי בקטע הפוליטי. הייתה פעם אסירה שקראה לי שמאלנית מסריחה והמפקדות נלחצו ממש. הבנות האחרות בכלא צוחקות איתי שהמפקדות דואגות לי רק כי הן חוששות שאדבר רע על הכלא בתקשורת. בסופו של דבר אני מזכירה לעצמי שאלה בחורות בגילי שבטח סובלות בצבא בתפקיד בכלא לא פחות משאני סובלת להיות כלואה שם".

גולדפיינר במסיבת פורים של ארגון מסרבות | צילום באדיבות "מסרבות – רשת סרבנות פוליטית"

תוצאה של חינוך פמיניסטי

בניגוד לקמינר, שמתארת את הכלא כחוויה נחמדה על גבול החופש אפילו, גולדפיינר מסתכלת על הסיטואציה מנקודת מבט אימהית ודאגנית יותר. "אני חוששת מה יהיה ביום שלתאיר יהיה קשה מאוד, מה עושים אז?", היא אומרת. "אני חוששת לפעמים שהיא נכנסה למשהו שגדול עליה, והרי הגיוני להישבר בסביבה מלחיצה כמו הכלא. אחרי המשפט האחרון שלה, לפני שלקחו לה את הסלולרי, כתבתי לה שהיא לא צריכה להרגיש צורך להיות גיבורה כל הזמן. היא השיבה לי שיש לה גם רגעים קשים ושהיא לא גיבורה כל הזמן".

עד כמה החינוך שנתתם לה בבית קשור להחלטה שלה לסרב להתגייס?

"אני גאה בכוח וברצון של תאיר ללכת נגד הזרם, ואני חושבת שזו תוצאה של חינוך פמיניסטי שהיא קיבלה. ענין הפמיניזם בא יותר ממני ונושא הסרבנות והמחשבות על השירות הצבאי יותר מאבא שלה, מהצד הקמינרי. אני זוכרת שעוד כשהילדות היו קטנות, למשל, תמיד אמרתי להן 'כשיהיה לכן בן או בת זוג', והיה לי חשוב להעביר להן ששתי האופציות פתוחות בפניהן ולגיטימיות בעיניי. אני מעריכה את היכולת של תאיר להסתכל במבט ביקורתי על כל דבר בחיים, לא רק על סוגיות פוליטיות".

את יכולה לדמיין כמה קשה לסרבנית שההורים שלה לא מקבלים את הבחירה שלה, אולי אפילו מתביישים בה?

"אני מכירה סיפורים על אנשים שזרקו אותם מהבית כי סירבו להתגייס, זה נשמע נורא. גם ככה סירוב זה דבר שלא קל לעשות, ואפילו בצפון תל אביב אתה מקבל הרבה ביקורת אם אתה סרבן".

גם קמינר עצמה מודעת לפריבילגיה שיש לה בדמות המשפחה שלה שתומכת בסרבנות ובמחירים שהיא גובה. "יש לי הרגשה בבית של טפיחה על השכם", היא אומרת, "וזה הכי לא מובן מאליו. מה שכן, אם יש משהו שקצת מכעיס אותי זה הדעה של חלק מהחברים שלי לגבי הסרבנות שלי. רבים מהם אומרים לי שלדעתם אני לא צריכה להתגייס ושהם לגמרי תומכים בי, אבל הם עצמם לא שואלים בכלל האם כדאי להתגייס או לא, ופשוט מתגייסים אוטומטית. ככה הם בעצם הופכים אותי ליוצאת דופן ומציגים את זה כאילו אני סרבנית רק בגלל הבית שבאתי ממנו, וזה לא נכון. שלא תבין, אני לא מאשימה אנשים שכן הולכים לצבא, אפילו אם הם נגד הכיבוש והכל.

"העניין הוא שככה מחנכים אותנו פה במדינה – לעשות הפרדה מוחלטת בין הדעה שלך לבין עניין הגיוס לצבא".

"בכלא לא מעט בנות מטפסות על הקירות מרוב שהן משתגעות, אבל אני בסדר. יש לי ימים קשים. הרגע הכי קשה היה שיחה בתא שגלשה לפוליטיקה, כשלפתע שתי חברות לתא אמרו, בשיא הטבעיות, שהן רוצות שתהיה שואה לערבים". תאיר קמינר | צילום: איליה מלניקוב

צילום איליה מלניקוב | איפור ושיער קמינר: רעות גיא | איפור ושיער גולדפיינר: טלי גבאי