אמא, אפשר להזמין את עומר הבן?

"אני חייבת לסדר את החדר", מלמלה הילדה שלי בזמן שהיא רצה לחדרה, לאחר שהתפרצה הביתה עם חזרתה מבית הספר. "מה?, מה קרה?", הופתעתי. לראות את הילדה כל-כך לחוצה לסדר את החדר שלה זה מחזה בלתי רגיל בביתנו, לאור העובדה שעד היום כל ניסיון לגרום לה להתעניין בחדר הזה נחל מפלה כושלת.

"עוד מעט עומר בא אלי", היא ענתה מתנשפת.
"עומר?, יפה שסוף סוף אכפת לך מה החברות שלך חושבות על החדר".
"לא עומר הבת", היא המשיכה לצעוק, "עומר הבן"!
ניגשתי לחדרה בצעדים מהירים. "עומר הבן?, מה קרה שהוא מגיע לכאן?", התעניינתי.
הקטנה הסמיקה מולי, ואני המשכתי לצפות לתשובה. כל הסיפור הזה גרם לי להרים גבה. עד לא מזמן עומר היה הבן המוקצה מחמת המיאוס בקרב בתי וחברותיה. ולא שהיה בילד משהו שעודד את זה, ההפך הוא הנכון. מדובר בילד חמוד, חכם וכריזמטי, אך עצם העובדה שהוא בן הספיקה כדי להפוך אותו לנציג המלחמה בבנים. הבנות נהגו להמציא עליו שירים ולחשוב על דרכים מתוחכמות בהן יוכלו "לעבוד על עומר" ועל שאר הבנים.

"הוא סתם בא אליי", היא לחשה במבוכה, "הוא שאל אם אפשר ואני אמרתי כן".
"יבואו עוד חברים?", שאלתי.
"לא, אמא", היא אמרה בחוסר סבלנות, "זה רק הוא ואני".
הבטתי בה בזמן שהיא מסדרת את חדרה, מתאמצת כל-כך ליישר את השמיכה על המיטה, ולפתע ירד לי האסימון. הילדה שלי גדלה. היא עברה שלב נוסף וכנראה שהבנים כבר לא "מוקצים". להפך, הם הפכו לדבר מעניין.

"נחמד", חשבתי, ותהיתי ביני לבין עצמי איך זה בעצם קורה. כיצד ומדוע מתרחש התהליך שבו הבנים והבנות חברים בגן הילדים, לאחר מכן, בבית הספר היסודי, הם הופכים לשני מחנות יריבים, ולפתע במהלך כיתה ג' התמונה משתנה שוב: שני הצדדים מתחילים לגלות התעניינות זה בזו, והקשר בין הבנים לבנות חוזר להיות לגיטימי.

שני פסיכולוגים עזרו לי להבהיר את העניין התמוה, כשסקרו את הגורמים לתהליך המגדרי המתרחש אצל ילדים, ובחנו מה קורה לילד מבחינה התפתחותית ומה תפקידנו, כהורים, בתוך הסיפור הזה.

"עד גיל חמש לערך ישנו משחק עם בני המין הנגדי ללא אבחנה של מיניות" | אילוסטרציה: shutterstock

הפרד ומשול

דני עמית, פסיכולוג חינוכי ומרצה בכיר בבית הספר להורים של מכון אדלר, מסביר כי התהליך של חברויות בגיל הרך, לאחריו מחנות מנוגדים וחזרה לחברויות בגילאי 8-9 לערך, הוא תהליך טבעי שמקורו בחשיבות נושא החברות בקרב בני האדם. "האדם הוא יצור חברתי, יצור של חבורות ולהקות", מסביר עמית. "יש קלישאות רבות בנושא, אך בפועל 'להיות לבד' ולא בחברה זה דבר שמאוד מאיים על בני האדם. ניתן להיווכח בעובדה זו כבר מרגע הינקות, שכן בקרב תינוקות החברות היא הליך הישרדותי – תינוק אינו יכול להתקיים ללא קשר. גם בהמשך, עם התבגרותנו, אנחנו בונים את חיינו סביב אנשים".

מירי קובלסקי, מטפלת זוגית ומשפחתית בכירה, בת.ל.מ – ירושלים (המרכז לטיפול פסיכולוגי, ייעוץ ואבחון), מוסיפה: "כבר מגיל שנה, עוד לפני התפתחות המשחק החברתי, ניתן לראות העדפות לחברים מסוימים. לאחר מכן, בגיל שנתיים וחצי או שלוש שנים הילד כבר בשל למשחק חברתי והוא חייב שותף. כאן נכנס המקום של שיתוף פעולה, יצירת קליקות מסוימות ומשחק דרמטי שבו יש חיקויים של סיטואציות מהחיים. היחסים האלה עוזרים לילד להבין את הסביבה וגם ללמוד על עצמו: האם הוא המנהיג או המונהג, מהן העדפותיו, האם הוא אוהב מישהו כי הוא מפעיל אותו או דווקא כי יש שותפות וכו'".

מתי נוצרות חברויות בין המינים?
"עד גיל חמש לערך ישנו משחק עם בני המין הנגדי ללא אבחנה של מיניות, של הבדלי מגדר", אומרת קובלסקי. "מדובר יותר באינטראקציה של ילדים עם ילדים בתחומי עניין משותפים".

ומתי נוצרת ההפרדה בין המינים?
"מגיל חמש ומעלה מתחילה להיווצר אבחנה בין שני המינים, והילד מתמקד בבני מינו כחלק מתהליך שבו הוא מגבש את זהותו המינית והעצמית". ואילו עמית מוסיף: "פרויד דיבר על הגיל הזה כעל גיל הומוסקסואלי – גיל שבו יש הפרדה בין המינים, כשלמעשה ההפרדה הזו עוזרת לכל קבוצה להבין את מאפייניה, להתאמן בהם ולהתבסס בהם. בנים מתאמנים בנושאים פיזיים כמו כדורגל ואילו הבנות נמשכות יותר לטיפול, לקשר ולרגשות".

בשלב הבא, שמתרחש בערך בכיתה ב', המודעות לשוני הקיים בין המינים הולכת וגדלה וההבדל בין מחנה הבנים למחנה הבנות מחריף. "בשלב הזה, כחלק מהמטלות ההתפתחותיות שהילד צריך להשיג בתקופה זו, נכנס נושא המעמד החברתי", מציינת קובלסקי. "מעמדו החברתי של הילד קשור לגיבוש הזהות העצמית שלו. וכך נוצר מקום לבחון איך אני מרגיש את עצמי מול השווים לי, שהם בדרך-כלל ילדים מהמין שלי. באמצעות שלילת האחר, הבנים או הבנות, הילד חש יותר חזק באופן כזה שהדימוי העצמי שלו כבן או בת מתחזק, כמו גם הרצון לנפרדות כדי להגן על המקום שלו".

אז איך זה בעצם עובד?
"גם הבנים וגם הבנות עושים הפרדה של מה שלנו ומה לא שלנו", אומר עמית. "דוגמה לכך ניתן לראות ב'הבנים בכדורגל, הבנות בפח הזבל'. ההפרדה נוגעת למה שמותר לבנים ומה שאסור לבנים, וכנ"ל גם לגבי הבנות. כאשר בן הולך עם הבנות הוא זוכה לביקורת או לדחייה. החברה אומרת לכל אחד 'תלמד את התפקיד שלך', כשיש בלמידת התפקיד המגדרי הזה גם סוג של הכנה לחיים".

מה קורה כשהתפקידים מתערבבים?
"כיום ישנה פתיחות רבה יותר כלפי בנות, בעיקר מאחר שבעידן המודרני רואים יתרון בערבוב תכונות והחברה סלחנית יותר כלפי בת המתנהגת בצורה 'בנית'. לעומת זאת, החברה סלחנית הרבה פחות כלפי בן שמתנהג בצורה נשית. עדיין ישנם, אם כן, קווים אדומים, המותאמים לציפייה החברתית שמכוונת להתנהגות מגדרית מסוימת".

"התייחסות לחברה בכלל ולא רק לבודדים" | צילום: shutterstock

דף חדש ביחסים

כאמור, בגילאי 9-8 חל שוב שינוי שניתן להגדיר כמהפך. נושא המחנות המנוגדים פוחת, ואט אט מתחילה להיווצר התקרבות מחודשת בין המינים. "בגיל הזה ישנו עיסוק רב בנושא החברתי, במעמדות חברתיים, בהצטרפות לקבוצה, בחרם וכו'", אומר עמית. "השינוי נובע מכך שיש התייחסות לחברה בכלל ולא רק לבודדים, ולשאלה כיצד אתה מוצא עצמך מול האחרים".

לעיתים מדובר בהתקרבות הנובעת מהתעניינות באחר על רקע סיום שלב גיבוש הזהות המינית. קובלסקי מסבירה: "ההתעניינות יכולה לנבוע משותפות בתחומי עניין דומים, וזוהי התעניינות קצת כמו בגן הילדים, אך ממקום אחר. כי עכשיו הילד יודע שהוא ילד והילדה יודעת שהיא ילדה. החיבור ביניהם יכול להעיד על ביטחון מסוים בזהות המגדרית של הילד".

ישנם גורמים נוספים לחיבור הזה?
"בחלק מהמקרים הילד אינו מוצא עצמו בחברת בנים", אומרת קובלסקי, "ובמהלך התנסותו הוא מבין שמתאים לו יותר וקל לו יותר לחבור לבנות".

המשיכה הרומנטית קשורה אף היא לנושא?
"ככל שמתקרבים לגיל ההתבגרות, כך מתחילה המשיכה לבני המין השני", אומר עמית. "מכיוון שכיום גיל ההתבגרות חל בגיל עשר, הרי שההתקרבות שחלה בגילאי 9-8 היא עם בסיס רומנטי, הורמונלי, בעוד משיכה מגיעה ממקום בוגר יותר".

עמית מתאר את התהליך בפועל: "ההתחלה היא כחבורות – חבורת בנים שפוגשת חבורת בנות. בשלב הבא, בגיל תשע ואילך, נראה שמתחילים יחסים של אחד על אחד, מסיבות כיתה, ערבי כיתה וכל מה שמאפשר התקרבות", מסביר עמית.

האם זהו פתח לתפיסת המין השני בעתיד?
"זוהי התחלה של המגע עם המין השני. עד כמה אתה נמשך, עד כמה אתה מצליח להשתלב. בגיל ההתבגרות עצמו כבר ישנה אפשרות לפתיחת דף חדש. ילדים רבים שלא מצאו קשר עם בני המין השני לפני גיל ההתבגרות פתאום יכולים לפרוח, בסגנון אלמנט 'הברווזון המכוער', כך שאלה שנחשבו לא מקובלים מקבלים לפתע מאפיינים אטרקטיביים כבוגרים. יכולה להיות,לדוגמה, מישהי שתמיד הייתה גבוהה וצחקו עליה, ופתאום היא נחשבת ליפהפייה ומקבלת מאפיינים של דוגמנית".

"אלמנטים קוגניטיביים של שיתוף רגשי ושיחה מילולית" | אילוסטרציה: shutterstock

המשיכה מתחילה

בנוסף לתהליך החברתי המשתנה, הרי שהילד עצמו עובר תהליך התפתחותי. "אט אט מתחילה בקרב הילד הבנה הדרגתית, שהולכת ומתחזקת, לגבי השאלה מהם בנים ומהן בנות", אומר עמית. "הילד מתחיל להבין את הנושא של שני מינים שונים ושמדובר בדבר קבוע שיישאר כך תמיד. המודעות הזו מתפתחת בד בבד עם יכולתו הקוגניטיבית. במהלך הזמן הוא גם לומד לעומק איך עליו להתנהג, מה לובשים ואיך מדברים, לצד מה שזוכה לקריאות גנאי. כשמגיעים לגילאי 9-8 ומתקרבים שוב לבני המין השני, מתחילה משיכה מסוג שונה, המשולבת יחד עם אלמנטים קוגניטיביים של שיתוף רגשי ושיחה מילולית".

האם הילד עצמו מודע למשיכה המינית?
"הילד עצמו עדיין אינו מודע למאפיינים המיניים, וזה גם לא עובר על כל ילד באותה המידה", משיב עמית. "ישנם בנים שגם בכיתות הנמוכות שמרו על ידידות עם בנות, ולהפך – בנות שרוצות להיות עם הבנים. ישנם ילדים שלא מצאו את מקומם בקבוצת השייכות שלהם וניסו למצוא אותה בקבוצה השנייה. אבל בכל מקרה, בהכללה, ניתן לומר שקיימת נטייה של הקבוצה להתקרב לקבוצה השנייה, כשמדובר בהתקרבות שבטווח הרחוק תוביל להעמקת הקשר וליצירת קשרים אישיים".

מה מקומם של ההורים בתהליך הזה?
"תפקיד ההורים, לפני הכל, הוא להכיר את הנורמה ולדעת מה צפוי בכל גיל", אומר עמית. "עליהם להיות מודעים לכך שדברים שנראים כשינוי או לעיתים כהרעה במצב, כמו דיבור בגסות לאחות, הם אופייניים לגיל. עליהם להיות קשובים לילד ולשמוע מה מציק לו. אין ספק שהמצב האידיאלי הוא תקשורת בין הילד להורה, שאותה הוא יכול לנצל בזמן מצוקה.

בגילאים אלה הילדים מתמודדים עם אינטריגות חברתיות והם זקוקים לתמיכה רבה. לכן חשוב שהורים יתמכו בילד מבחינה רגשית, לא יזלזלו ברגשותיו ובחוויותיו ולא יפגינו ביקורת רבה מדי, אלא יבינו שעבור הילדים זהו נושא חשוב ביותר – עבורם אלה הם החיים".

לסיום, עמית מסכם איך על ההורים להתמודד עם ניצני המיניות החדשה: "עליהם לקבל את מיניות הילד, על-אף שבהתחלה היא לא קלה לעיכול, ובייחוד כשמדובר בילד ראשון. על ההורים להבין שבכל שינוי ישנם אלמנטים של שינוי וחרדה, ושהורה שמצליח להיות רגוע למעשה מאפשר לילד שלו להתמודד עם המצב בצורה הטובה ביותר".

פורסם במקור במגזין הורים וילדים